לא זה לא

גייל קלי היא אשת עסקים בכירה בתחום הפיננסי באוסטרליה. בכנס בו השתתפתי היא סיפרה לקהל שהיא מקבלת עשרות קורות חיים מידי שנה ולרובם היא שולחת מכתבי דחיה שבסופם מוצעת האפשרות לשולח או השולחת לנסות שוב בעתיד. קלי מספרת שהיו לא מעט מקרים בהם קיבלה קורות חיים מגברים שוב, אפילו מספר שעות לאחר קבלת מכתב הדחיה. בכל שנותיה כמנהלת היא לא קיבלה אף פעם קורות חיים בפעם השנייה מנשים. לטענתה, כשאומרים לנו, הנשים, לא, זה לא.
למה אנחנו נמנעות מלנסות שוב? מלקחת סיכון?
בסקר שנערך ע"י קיי ושיפמן הן מצאו כי בין גיל 8 לגיל 13 הביטחון העצמי של ילדות יורד בכ־30%. בהמשך הוא מתאושש קצת — אבל הוא לעולם לא חוזר להיות כמו זה של בנים.
חוסר הביטחון הזה הופך לפחד והפחד עלול לעצור אותנו.
הפחד שלא יאהבו אותנו, הפחד לטעות ולהיכשל, הפחד מקושי ומשיפוטיות. כל זה יוצר עומס רב על כתפינו ומונע מאתנו להתקדם.
נשים רבות נמנעות מתפקידים מאתגרים כיוון שהן לא מרגישות שיש להן את הכישורים הנחוצים לתפקיד חדש. העניין הוא, שזה עלול להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה. כשנשים רואות רשימה של דרישות תפקיד, הן בוחנות את מידת ההתאמה שלהן ומתעכבות דווקא על הדרישות שלדעתן אין להן את הידע והניסיון המתבקש. אצל גברים הנטייה היא לנסות ולשלוח קו"ח למשרה גם אם הם עונים רק על 40% מהדרישות. גייל קלי אומרת שלאורך השנים היא קיבלה הרבה קורות חיים של גברים עם כישורי חסר (under qualified men) ושל נשים עם כישורי יתר (over qualified women) לאותה המשרה. לטענתה, עלינו לשנות את המילים שלנו. לומר לעצמנו ולסביבה, אני רוצה את זה ואלמד לעשות זאת תוך כדי.
לא קל לעשות את זה. קיי ושיפמן מציעות בין השאר לפעול למען מטרה שהיא לא אנחנו, כיוון שיותר קל לנו כנשים לפעול למען אחרים. ככה נוכל להתגבר על חששות, לתרגל את שריר האומץ ולבנות תחושות מסוגלות ובטחון עצמי שילכו ויגדלו לאורך הזמן.
באותו הכנס, דיברה הלה תומסדוטייר, שרצה לנשיאות איסלנד לפני כמה שנים. היא סיפרה שכשהתלבטה אם לרוץ לנשיאות המחשבה שעברה בה הייתה – מי אני שארוץ? ואז היא שינתה את השאלה ל – מי אני שלא אגייס את היכולת, הכישרונות והאיכויות שבי למען טוב גדול יותר, למען המדינה שלי?
קלי שאלה – מה הייתן עושות אם לא הייתן מפחדות?
לאן היינו יכולות עוד להגיע אם היינו פחות מהססות?
ואני רוצה לשאול, איך נוכל לתרגם את השאלות האלה לפרקטיקה יומיומית בבית הספר ולאפשר לתלמידות שלנו ב"ענבר" להכיר את הפחד, להסתכל לו בעיניים ולרתום אותו למען ההצלחה שלהן.
